Home > טיימליין > 2017 > תופעה: יוצאי ברית המועצות שמתקרבים ליהדות מעבר לים

הם היגרו לישראל מברית המועצות עם העלייה הגדולה של שנות ה-90 כשהם מלאי תקווה וחלומות, אבל מעולם לא השלימו את תהליך ההגירה וההיטמעות בישראל. החיים המורכבים שהמציאות הישראלית זימנה להם, המצב הביטחוני, השפה המורכבת, יוקר המחייה והתיוג המיידי שהודבק להם מתוקף היותם מהגרים, היקשו מאוד על חייהם. לקשיי ההתאקלמות הרבים התווסף קושי נוסף: במדינה שבה יש מקום רק לסוג יהדות אחד, רבים מהם שחיו חיים חילוניים ואתיאיסטים לפני כן, או התרגלו לשמירה על כשרות אבל לא בצורה מדוקדקת והלכתית, לא מצאו את מקומם.7816975010012100980569yes1130

על פי נתוני משרד הפנים, כ-30% מקרב העולים של שנות ה-90 אינם יהודים על פי ההלכה. העולים שאינם יהודים עלו מתוקף “סעיף הנכד” בחוק השבות, וציפו שבכל זאת יתייחסו אליהם בכבוד הנדרש, וכי לא יופלו לרעה על ידי המדינה – ציפיות שהופרכו עד מהרה, והוסיפו לקלחת הקשיים מורכבויות נוספות.

כל אלה ועוד, עודדו אחוזים גבוהים מעולי חבר העמים לארוז את חפציהם ולהגר בפעם השנייה בחייהם, הפעם לקנדה, ולא בכדי: יהדות קנדה היא הרביעית בגודלה בעולם, אחרי ישראל, ארצות הברית וצרפת. הנתונים מדברים על 388 אלף יהודים המתגוררים בה, ומהווים כ-1.1% מאוכלוסיית קנדה בכללותה. רוב היהודים שהיגרו לקנדה התיישבו בערים מונטריאול וטורונטו, כאשר טורונטו מובילה עם לא פחות מ-200 אלף יהודים.

הנתונים מדברים על כ-70 אלף יהודים דוברי רוסית שחיים היום בקנדה, רובם הגדול היגרו אליה מישראל. אבל הדבר המעניין באמת עוסק בעובדה שדווקא בקנדה, ארץ המושתתת על הגירה ומהגרים ורב-תרבותיות, מצאו יוצאי ברית המועצות לשעבר חיבור מחודש ליהדותם; חיבור עמוק לעיתים שחלקם לא חוו מעולם, כל שכן בישראל.

הצעירים “מדביקים בחיידק” את ההורים
את הגילוי והחיבור המחודש מוביל כעת דור ה-y של יוצאי ברית המועצות לשעבר, צעירים בשנות ה-20 לחייהם, שנולדו בישראל והיגרו עם משפחותיהם לקנדה כשהיו בתחילת גיל ההתבגרות, חלקם אפילו לפני כן.
781578001001173980405yes1130
אני פוגשת כמה מהם בכנס מיוחד של ארגון “לימוד FSU” המתקיים בעיירה צפונית לטורונטו. הכנס, שנמשך יומיים ומשך אליו 700 יהודים יוצאי ברית המועצות המתגוררים בטורונטו והסביבה, הוא חלק מהפעילות השוטפת של הארגון ששם לעצמו למטרה לאחד יהודים יוצאי ברית המועצות בכנסים ופסטיבלים מבוססי התנדבות.

הכנסים של “לימוד”, הארגון שייסד חיים צ׳סלר, שואפים להחזיר את הרוח הקהילתית, כמו גם לעודד הכרה בזהות היהודית. אז איך קרה שדווקא הצעירים – למעלה מ-50 אלף בעשור האחרון – נוהרים לכנסים הללו בהמוניהם ואפילו “מדביקים בחיידק”, לדבריהם, את דור ההורים?

“הבן שלנו הביא אותנו לכנס הזה”, מספר סרגיי פטרנקו. הוא ורעייתו אלה, ילידי אוקראינה, נישאו בגיל 17 ועלו לארץ בעלייה הגדולה של 1991. בישראל נולדו להם שני ילדים – דן בן ה-18 ומיכל בת ה-16. כשדן סיים את כיתה ב’, המשפחה עברה לקנדה. ההורים שניהלו בארץ סוכנות כוח אדם, פתחו שלוחה בקנדה ומשם גם הגיע הרעיון להגר. בניגוד למשפחות אחרות ש”ירדו” מהארץ, סרגיי ואלה מקיימים קשר עסקי ישיר עם ישראל. לפני שלוש שנים ביקש בנם, דן, שיתלוו אליו לכנס של “לימוד”, ואחרי שכנועים רבים ההורים הסכימו להצטרף.

“קל מאוד לאבד את הזהות היהודית בחיי היומיום שלך כשאינך גר בישראל, ובייחוד במקומות כמו טורונטו”, מסביר סרגיי. “טורונטו זאת עיר בינלאומית, ובענייני עבודה אנחנו נפגשים מדי יום עם עשרות לאומים שונים. אשתי ואני גרנו 16 שנים בישראל, ספגנו בה את הזהות שלנו ואנחנו מודעים אליה. הילדים שלנו שאמנם נולדו בארץ אבל חיים בקנדה רוב חייהם, מרגישים היום זיקה גדולה לזהות היהודית, וזה קורה הודות לנוסחה של הכנסים הללו, שאיננה מלחיצה ואינה חד-צדדית. הכנס יכול להתחיל בהרצאות על דת ולהסתיים בסדנת הכנת גפילטע-פיש. הילדים יכולים להכיר כאן חברים יהודים אחרים, לבלות איתם ולהיחשף לתכנים מעניינים תחת הצבע של זהות יהודית וישראליות.”

סיפור של שואה, עלייה והגירה
החיבור של דן לשורשיו היהודיים, לא התבטא רק בשכנוע המשפחה להתחיל להגיע לכנסים של הקהילה. בגילו הצעיר הוא הספיק כבר לכתוב מחזה שמציג בתיאטראות קטנים בקנדה, ועוסק בסיפור משפחתה של אמו באוקראינה, בצל השואה והאנטישמיות.

“זה נקרא ‘רכבת לשניים’, וזאת דרמה במערכה אחת שעוסקת באדם שהלשין על יהודים במלחמת העולם השנייה, כדי לקבל כסף ולהציל את אשתו החולה”, מסביר דן. “אותו אדם לא יכול היה לסלוח לעצמו על המעשה הזה, ואת כל שארית חייו העביר בתחושת חרטה”.

“הסיפור הוא על זוג אוקראיני שטיפל בי ובאחי הקטן כשהיינו קטנים”, מוסיפה אלה. “מהיום הראשון קראנו להם סבא וסבתא, והיינו בטוחים שהם הסבא והסבתא שלנו. הם היו שכנים שלנו. באיזשהו שלב, אחרי שהסבא נפטר, נודע לנו שבזמן מלחמת העולם השנייה הוא הסגיר יהודים. נודע לנו שכל החיים שלו הוא בעצם נורא סבל מזה, והוא חי בסיוטים בגלל שהסגיר משפחה יהודית”.

אלה פטרנקו הייתה בת 14 כשגילתה את זה. “הסבתא היתה אישה מאוד דתייה, שכל החיים ניסתה לשכנע את משפחתי לעלות לישראל. ולמרות שהיא לא הייתה יהודייה, היא האמינה שרק בישראל יהודים צריכים לחיות, ורק בישראל הם יכולים להרגיש מוגנים. הסיפור נחשף כשהסבא נפטר, ויום לפני העלייה שלנו לישראל גם הסבתא מתה, כאילו שסיימה או סגרה את משימת חייה. למרות שלא הייתה יהודייה, בכל יום כיפור אני מדליקה נר לזכרה”.

המרחק יוצר חיבור
“לא התחברתי כל כך ליהדות עד לשנים האחרונות”, מודה בוריס ורשבסקי (26), מראשי המתנדבים בכנס, שהיגר לטורונטו עם הוריו כשהיה בן 9 בלבד. “גדלתי בבית רוסי שהיה כשר בדרכו, אבל לא התעסקתי בזה כל כך. באוניברסיטה הכרתי מדריך שהיה פעיל בבית אחווה יהודי של סטודנטים. דרכו נחשפתי לקבוצה של אנשים שאכפת להם מישראל ושאכפת להם מהשורשים היהודים שלהם. זה גרם גם לי להתחבר מחדש לשורשיי היהודיים, וזה חיבר אותי גם לקנדים יהודים שאינם דווקא דוברי רוסית”.

גם לאון מרטיננקו (33) גילה את החיבור המחודש ליהדות דווקא אחרי שהיגר לקנדה. “עלינו לישראל מרוסיה בשנת 96, כשהייתי בן 13. מרבית חיי הזהות שלי הייתה חילונית לגמרי”, הוא מספר. “לא שמרתי שבת ולא אכלתי כשר. הספיק לי שהייתי בצבא ושאני אוהב את ישראל ותומך בה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהזהות הפילוסופית והשקפת החיים שלי גם תלויה במה בעצם אני עושה פה, מי אני ומה תפקידי בעולם הזה. לאט-לאט התחלתי לגלות את היופי שיש ביהדות. זה קרה בגיל 25, הגיל שבו מתחילים לשאול שאלות”.

למה אתה מתכוון?

“בחמש שנים הראשונות שלי פה לא עשיתי כלום בקהילה. עבדתי בעבודות אבטחה כי בארץ הייתי ביחידה קרבית, והרגשתי כאן המון ביטחון. התרבות פה מאוד מברכת ומקבלת כי כולם מהגרים, אבל בשלב מסוים אתה מרגיש שאתה מאבד את הזהות הישראלית והיהודית שלך, עד שהיא פתאום מתעוררת מחדש ומזכירה לך שאפילו פה, אתה עדיין שונה.

“ההרגשה הזאת התחילה בעקבות זוגיות שהייתה לי עם בחורה קנדית. עם הקשר איתה התחלתי להתעניין ולהיחשף לספרות יהודית וחסידית, ופתאום קלטתי שיש פה משהו מעניין שאולי פספסתי. אני לא יכול להגיד שחזרתי בתשובה ושאני חרדי, אבל אני כן מרגיש שאני מתחזק. המהפך הזה גרם לפרידה מהחברה, וקירב אותי לקהילה היהודית. לפני כן, כל חבריי פה היו קנדים בלבד.

“ב-2013 הזדמן לי, עדיין כסטודנט, לנסוע לניו-יורק לכנס של ‘לימוד’ – ונדבקתי בחיידק. ראיתי תרבות רוסית ותרבות סובייטית ישנה שהיו חסרות לי מאוד, וראיתי שיש שילוב בין יהדות ובין חיפוש תשובות לשאלות כמו מה אני עושה פה. זה גם לא היה מחייב, אִפשר לי להיות מי שאני, ולחוות את היהדות כפי שאני מרגיש לנכון”.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4969398,00.html